געגוע

יום הזיכרון

זה יום עצוב

ועצוב שצריך יום שכזה

למי שהשכול נגע בו

זה יום של דברים ראשונים

זה להזכר בנסיעה הראשונה הביתה

מבית היולדות

ולא להאמין שקיים אושר כזה בעולם

זה להזכר בחתך הראשון בסנטר

והצלקת הקטנה שנשארה שם

זה להזכר ביום הראשון בגן

במבט ובבכי של ניתוק היד

זה להזכר איך הם היו מאושרים

לעמוד בתור להסעה הראשונה

עם תלבושת אחידה

ילקוט ענק, תיק אוכל וסמל בית הספר

זה להזכר בפעם הראשונה שהם

חזרו מטיול שנתי, צרודים עייפים ומלוכלכים

למי שהשכול נגע בו

זה גם יום זיכרון של געגועים

זה געגוע לביישנות והסומק

של האהבה הראשונה שלהם

זה געגוע לנאיביות שהיתה להם

שבאה עם בטחון שאפשר לכבוש את העולם

עת התחלף להם הקול

זה געגוע לאיך כל העולם נמס מסביב

כשהתחבקתם

זה געגוע למבט שלהם מציץ

למטבח מהקומה השניה

ביום שבת בבוקר

זה געגוע לשטויות שלהם

לבוז לדאגה

ולבטחון שלהם לא יקרה כלום

זה געגוע לחיים הרגילים

לויכוחים, לריבים ולצעקות

שמלאו את החור שבלב

והכי גרוע זה געגוע

לחיים שאף פעם לא ישובו

למי שהשכול נגע בו

זה גם יום של חשבון נפש

איך היה נראה העולם אילו

ואיך היו נראים החיים שלהם היום

האם היה נכון ככה לחנך

האם המחיר שווה

בפרספקטיבה של זמן וחברה

ומה בראיה הנוכחית

ממרום הגיל

הייתם עושים אחרת

“Two things are infinite: the universe and human stupidity; and I'm not sure about the universe.”

Albert Einstein