משקולת

מלופפת על העורף

קשה להכלה

וממוקדת בעצמה

מסנוורת את השמש

מטשטשת את הראיה

ולוחצת ללא הפסקה

העולם מסתחרר

תלוש ומנותק

מניצוץ גחמותיך

כתר יהלומים לראשך

ואנשים שקופים לאור

נמסים לרגליך

בנית לך טירה

מחלומות של זרים

היא תלויה באוויר

חמושה בצריחים

חוסמת פסגות

של הרים מושלגים

ובאגם המוזהב

שבנית מתקוותי

אני כמעט וטובע

נאחז חסר תקווה

במשענת רצוצה

של גופך החצוב

וכך כמו בסרט ישן

את מתקמרת ומתעוותת

מסממת את חושי

מוחקת את האופק

למערבולת נסחף

מרצון

“זה אף פעם לא מאוחר מדי להתחיל להיות מה שיכולת להיות“. ג’ורג’ אליוט