נסיעה

זה מתחיל בזמזום מעצבן באמצע החלום, פותח חצי עין, עם רבע תקווה שזה רק חלום, ורבע חלום שהטיסה כבר יצאה.

יבין זאת באמת רק מי שמתורגל לארוז תיק לשבועים בעשר דקות, ומי שיש לו תיק רחצה בגודל של קופסת סיגריות שמצוייד במברשת שינים מתקפלת אפטר-שייב מיניאטורי, וחליפון חבוט.

חושך בחוץ, ועל פי דר׳ באריס הצרצרים ישנים והקרפדות עדיין נמות, קפה, נשיקה, והרכב שכבר מכיר את הדרך בעל פה מוצא לו באופן עצמוני חניה באחת הקומות של הפרדס הגפן או הגת (פוביצר צריך לתת לעורכי השמות), מעליות של בית חולים, מסועים, מאבטחים עם אוזניות מסולסלות, ורק החריקה המעצבנת של הגלגל הימני מזכירה לי שהגיע זמנו של הטרולי, האחרון הוא לא רק תיק, הוא חברו האמיתי של הנוסע, הוא היחידי שעובר איתו את כל השכבות, והוא כמותך גם משלם את המחיר...

כמו בתוך בועה חוצה את הטרמינל, כמו בסרט אילם, הכל במוד של אוטומט (זוגתי המקסימה טוענת שאני עובר לריצה, לי זה נראה יותר ריחוף גחלים), מעבר או חלון, צימחוני או טבעוני, ארזת לבד ? (לא שלגיה והגמדים עמלו כל הלילה), וכן אני יודע למה אתם שואלים, למעשה מבט קצר על עובי מדבקות הבטחון שכבר מודבקות על הגב הדרכון הבלוי יכלו לחסוך לו, ומה זה לעזאזל משהו שנראה כמו כלי נשק...

כמה שאלות.

שיר מטאלי מתפוצץ לו באוזנים, קולות של טרמינל, ואכן קשה לזהות פרצופים דרך דמעה כחולה למרות שהיא שקופה, הייתי מוכן לעשות הרבה בשביל לעופף לי הביתה על איזה ענן.

תמיד שוכחים משהו, פעם זה מתאם חשמל לרשת היפנית, ופעם זה עניבה בצבע תואם, ותמיד גם הכל מסתדר, מה שבטוח את עצמך ארזת והבאת...

נכנס לפס הייצור, שיקוף, חגורות, ניידים, טביעות אצבעות, מדרון ארוך עם תמונות שכבר הרשימו לפני כמה ימים, ביטוח רפואי, מזרקה, שלט חוצות, ארומה, שרוול, רגל נכונה, צינור ענק מנירוסטה, מושב, חלון או מעבר, מסלול, רעידות סילון, אנשים ובתים בגודל של נמלים, התחלה של לבד גדול וארוך, גב המושב לאחור, והופ חזרה לתוך אותו החלום...